אי שמירת מרחק, רבים שואלים אותי האם תמיד הנהג מאחור יורשע בגרימת תאונת דרכים ובכן ברור כי קיימת החובה לשמור מרחק והפרת חובה זו הינה עבירה על החוק, שבפועל מונעת בלימה יעלה טרם ההתנגשות.
אולם המצב לא כל כך פשוט ותלוי תמיד בנסיבות התאונה ובמידת ההוכחה של רכיבי העבירה על פי החוק.
במקרה שאביא כעת, מדובר בזיכוי נהג מאשמות של אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות, אשר גרמו לתאונת דרכים שתוצאותיה חבלה בעובר דרך ונזק לרכוש.
ושימו לב לדרך ניתוח המקרה על ידי בית המשפט ולדרך הזיכוי המקורית ביותר.
אי שמירת מרחק – מעשה שהיה כך היה בתאונת שרשרת:
על פי כתב האישום פרשה מתחילה כשהנהג לא שמר על רווח המאפשר לו עצירה בכל עת ומשום כך פגע חזית מכונית שעצרה לפני עקב אור אדום בחלקה האחורי.
הנהג טען כי הפגיעה ברכב שלפניו היתה תוצאה של הדיפת מכוניתו על ידי מכונית אחרת אשר נסעה בעקבותיו, ואשר נהגה לא הספיק לבלום מבעוד מועד.
בית המשפט קבע כי אין ספק כי מכונית שלישית, אכן פגעה עם חזיתה, בעוצמה, בחלק האחורי של מכונית הנאשם והדפה אותה לעבר המכונית לפניו.
וכמו כן התברר כי נהג הרכב האחורי הועמד לדין באשמה של אי שמירת מרחק, הורשע על פי הודאתו בעבירה זו ודינו נגזר.
אולם, חשוב לציין כי המשטרה טוענת כי על פי העדויות של המעורבים, מכונית הנאשם פגעה תחילה ברכב לפניה ורק לאחר מכן פגע בה הרכב מאחוריה והדפה אותה בשנית לעבר הרכב הראשון שעצר באור אדום.
בנסיבות אלה, טוענת המשטרה, כי יש לייחס – אף לנאשם – עבירה של אי שמירת מרחק המאפשר עצירה בכל עת על מנת למנוע תאונה.
מנגד, טוען הנאשם, כי הספיק לבלום את מכוניתו מבעוד מועד – לנוכח עצירת הרכב לפניו.
ואלמלא פגיעת הרכב מאחוריו במכוניתו והדיפתו לעבר הרכב הראשון לא הייתה כלל תאונה.
סבוך משהו… .
אי שמירת מרחק – הראיות בבית המשפט:
תחילה העיד נהג הרכב השלישי, האחרון מהצומת, הלה מסר כי הבחין ברכב הנאשם פוגע תחילה ברכב הראשון שעצר ורק לאחר מכן התנגש בו.
הוא שלל את טענת הנאשם כי מכוניתו נהדפה לרכב הראשון כתוצאה מפגיעתו בו.
כמו כן טען העד כי נהג הרכב הראשון נסתלק מהמקום טענה שנשללה לחלוטין ע”י חומר הראיות ולא התקבלה על ידי בית המשפט – ונאמר מיד כי הגיון רב אין בה…
נהג הרכב הראשון העיד כי לאחר שעצר את מכוניתו בכניסה לצומת עקב האור האדום ברמזור, חש במכה קלה מאחורי רכבו ומיד לאחריה חש בחבטה נוספת.
אך הוא לא יכל לומר בוודאות מי פגע במי קודם מאחוריו.
הנאשם מסר כי שהבחין בחילופי האור ברמזור לאדום, האט את מהירות נסיעתו והחל בבלימת מכוניתו.
או אז, חש בחבטה עזה אחורי מכוניתו וזו נהדפה לעבר הרכב לפניה.
הנאשם עמד על דעתו כי הוא שמר על רווח מספיק כנדרש על פי הדין וכי הספיק לעצור את מכוניתו מבעוד מועד.
לטענתו, אלמלא נהדפה מכוניתו, לא היתה פוגעת כלל במכונית לפניה.
אי שמירת מרחק – הכרעתו העובדתית של בית המשפט:
לאחר שבחן בית המשפט את גרסת הנאשם אל מול גרסת העדים בא לכלל מסקנה כי הנאשם פגע עם מכוניתו ברכב לפניו, בטרם הוא נהדף לעברו – בשנית – כתוצאה מפגיעת הרכב מאחוריו.
שהרי מעדותו של הנהג הראשון עולה בבירור כי הוא חש בשתי מכות – בהפרשי זמן מזעריים – בחלק האחורי של רכבו.
כמו כן, בהודעתו במשטרה העיד כי בין המכה הראשונה לשנייה, הוא הספיק להבחין – במראה הפנימית – במכונית הנאשם, התקדם מעט לפנים ורק לאחר מכן נהדף הרכב לעבר מכוניתו בשנית.
הנה כי כן, מעדות זו עולה ברורות כי הנאשם לא הספיק לבלום את מכוניתו ופגע ברכב קלות, בטרם נהדף לעברו בשנית, כתוצאה מפגיעת הרכב מאחור.
אך זו קביעה עובדתית, מה לגבי האשם המשפטי ?
אי שמירת מרחק – האם יש אשם משפטי או טענתה המפתיעה של ההגנה:
ההגנה העלתה טענה מעניינת ולפיה, אף אם מכונית הנאשם פגעה עוד בטרם זו נהדפה על ידי הפגיעה מאחור – אם בכלל – הרי הפגיעה היתה קלה בלא שנגרם נזק כלשהו.
ועכשיו שימו לב, על פי החוק בהעדר הוכחת נזק למי מהמעורבים אין המדובר “בתאונה” ומשום כך אין מקום להרשיע הנאשם בעבירה של אי שמירת רווח, אף אם היה “מגע” בין כלי הרכב – בטרם ההדיפה.
מעניין, הבא נבחן את החוק בנושא:
מהוראת תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה עולה:
“לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה…”
התקנה הנ”ל מטילה חובה על הנוהג ברכב לשמור מהרכב “הנעקב” רווח כזה אשר יאפשר לו עצירה בכל עת כדי למנוע תאונה, זאת בהתחשב במהירות נסיעת כלי הרכב ותנאי הדרך.
דהיינו, כל אימת שהתרחשה תאונה בין רכב עוקב לנעקב, קמה חזקה שבעובדה – הניתנת לסתירה – כי הרכב העוקב לא שמר על רווח מתאים כמתחייב מהוראת תקנה 49 (א) הנ”ל.
לא בכדי השתמש מחוקק במילה “תאונה” להבדיל מהמילים “מגע”, “מפגש” או “התנגשות”.
המילה “תאונה” משמעותה פגיעת כלי רכב ברכב אחר, באדם, או בעצמים המצויים בדרך- שתוצאתה גרימת נזק לרכוש או חבלה בגופם של עוברי דרך. באין נזק כאמור, אין המדובר בתאונה – כלל ועיקר.
תימוכין למסקנה הנ”ל ניתן למצוא בהוראת תקנות 144-145 לתקנות התעבורה שכותרתן “תאונות”. תקנה 144 עוסקת בתאונה שכתוצאה ממנה נחבל אדם ואילו תקנה 145, תחולה לה, בתאונה שתוצאותיה נזק לרכוש בלבד.
הצד השווה של שתי ההוראות האמורות הוא, קיומו של נזק (אם לרכוש או לאדם) אשר נגרם כתוצאה מפגיעת כלי רכב.
הנה כי כן, על מנת שפגיעה של רכב כאמור תבוא בגדרה של “תאונה”, יש להוכיח קיומו של נזק (לרכוש או לאדם) אשר נגרם כתוצאה מפגיעה זו.
בית המשפט הסיק, איפוא, כי על מנת שנוהג ברכב יורשע בעבירה של אי שמירת רווח על פי תקנה 49 (א), על התביעה להוכיח קיומה של “תאונה”, קרי: קיומו של נזק אשר נגרם מפגיעת הרכב העוקב בנעקב.
באין הוכחה, כאמור, לא קמה החזקה העובדתית שבתקנה 49 (א) הנ”ל,
בית המשפט קבע כי עיין בחומר הראיות ולא מצא שמץ של ראייה כי פגיעת הרכבים בפעם הראשונה גרמה לנזק כלשהו.
נכון שבדו”ח הבוחן עולה כי קיים נזק ברכב וכן יש מהתעודה הרפואית המצביעה על חבלה בגוף הנאשם. אך לא ניתן לדעת מתי אלו נגרמו.
כך או כך, משלא הוכיחה המשטרה קיומו של נזק אשר נגרם כתוצאה מהפגיעה הראשונה של, לא הוכחה קיומה של “תאונה” שהתרחשותה מהווה תנאי מוקדם להרשעה על פי תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה.
משלא מצא בית המשפט כי הנאשם הפר חובה כלשהי המוטלת עליו על פי הדין אין מקום להרשיעו אף בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות – זוכרים זו עבירת סל לתאונות.
סוף דבר בית המשפט החליט לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
אי שמירת מרחק, סיכום:
שימו לב, אכן מדובר פשוט בתרגיל משפטי של הפגנת ידע, ומנגד חוסר תשומת לב של המשטרה שהביאו לתוצאות המשפט בזיכוי למרות הקביעה העובדתית הברורה.
מסקנה, תמיד ללכת לדיון עם עורך דין שמבין עניין בדיני תעבורה. אשר הנו גם עורך דין תאונות דרכים מומלץ
מאת: עו”ד אלי אנושי עו”ד תעבורה – שופט תעבורה בדימוס, מחבר הספר: גזר דין – מפתח ענישה בעבירות התעבורה.
להתייעצות בנושא אי שמירת מרחק, צלצלו מיד: 050-5738228.
אין בתוכן דלעיל משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי;
אין בו טענה לייצוג הנאשם, כמו כן התוכן דלעיל אינו מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, והמסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.
